
הראיון המדהים של מנהל טוהר הבחירות של הליכוד

Chief political analyst and Anchor of the evening news show of Reshet 13. covering Israel and the peace process for 33 years and still optimistic.

הראיון המדהים של מנהל טוהר הבחירות של הליכוד

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים🇮🇱 ועם האנשים הכי נפלאים וערכיים. עוֹד לֹא תַּמּוּ כָּל פְּלָאַיִךְ עוֹד הַזֶּמֶר לוֹ שָׁט תודתי הצנועה לחבורת נשים ואנשים, חברות וחברים שעוטפים ונאבקים למען מולדת אהובה וערכית.
It's pay day💰 שמחים לבשר כי מרדכי דוד העביר 8,000 ש״ח להדס קליין, הוצאות שנפסקו לחובתו כשעו״ד גונן בן יצחק ממערך עוטף עצורים בקש וקבל צו הטרדה מאיימת בשמה. הדס תרמה את כל הסכום למערך עוטף עצורים🩵🩵🩵 תודה להדס, תודה לעו״ד גונן בן יצחק ותודה לכל מי שלא מוותרים והולכים עם הצדק עד הסוף כדי למגר את תופעת ביריוני המשטר היוצא. @hadas_klein @GONENB1 לתרומות: atzurimhafganot.org/

הערב במהדורה המרכזית! תושבי בני ברק חיים בזבל. אז איפה הכסף הגדול?

ביום כיפור של שנת 2006 נסע מורי ורבי, דני רובינשטיין באוטובוס פלסטיני בירושלים. הוא תיאר את זה בטור נפלא: "אשה אחת שישבה לפנינו צעקה לנהג, 'מה קורה פה, למה אתה לא נוסע בכביש הרגיל?' 'לא נותנים', ענה הנהג. 'היהודים האלה לא נותנים לנו לחיות', קבעה האשה. בשיחות רחוב בשטחים, בשעת כעס, הפלסטינים לא אומרים 'ישראלים', אלא 'יהודים'. המבוגר שלצדי אמר לה: 'מה את רוצה, זו המדינה שלהם והם עושים מה שהם רוצים'. הגברתן שלידי סינן קללה, 'יהודים ארורים'. הרגשתי שאין לי מה לתרום לשיחה. למרות שאני משתמש בתחבורה ערבית זה שנים, יודע לא רע את שפת הרחוב המדוברת, ומדבר במבטא שהפלסטינים נהגו לכנותו בעבר 'מבטא שב"כ', חזותי בהחלט לא ערבית. כמו הגנב שעל ראשו בוער הכובע, הבחנתי שמבין עשרת הגברים באוטובוס, הייתי היחיד שלא התהדר בשפם. הצצתי החוצה לעבר הנהגים הלחוצים שניסו לחצות את הצומת של אוגוסטה ויקטוריה, וכדי לצאת ידי חובה השמעתי כמה הערות כלליות: 'מה הולך פה?' ו'זה לא מתקבל על הדעת'. הוויכוח באוטובוס שכך וסער חליפות. אדם אחד מהספסל הקדמי פתח בהרצאה על כך שליהודים יש רק יום צום אחד בשנה והם עושים מזה עניין שלם, ואילו אנחנו המוסלמים צמים חודש שלם ושותקים. הגברתן שלידי אמר: 'אנחנו עם של חמורים, שמרשים להם להתעלל בנו ולעשות לנו את כל זה'"." במשך עשרות שנים הוא היה צועד מביתו בבית הכרם, דרך השכונות החרדיות עד לשער שכם. שם היה קונה את עיתון אלקודס אצל אבו סאלם ואז יושב בקפה ממול. הבוקר דני נפטר. זכרו ברוך. צילום אמיל סלמן.

פעילי ימין תקפו הערב את צלם "הארץ" איתי רון בהפגנה מחוץ לביתו של איזנקוט כמה מהפעילים בקבוצה, בין 20 ל-30 איש, בעטו ברגליו של רון, דחפו אותו, ירקו עליו וקראו לו "בוגד". שוטרי מג"ב שהיו במקום ראו את ההתרחשות ולא התערבו. כתוצאה מהאירוע רון לא יכול היה להמשיך בעבודתו ונאלץ לעזוב את המקום. קבוצת "הארץ" רואה את האירוע כתוצאה של ההסתה המתמשכת של הממשלה היוצאת נגד התקשורת החופשית בכלל והארץ בפרט. ממערכות אכיפת החוק מצופה לפעול ולא להשתתק מול אלימות שמתרחשת מתחת לאפם, ולהגן על חופש העיתונות כנהוג בדמוקרטיה. @itai_ron


אחרי העדות המופרכת שלך בבית משפט, שהוכיחה שאין לך שמץ של מושג מהי עיתונות ומה זו אמת, חשבתי שלמדת לקח. מסתבר שטעיתי. מחכה בסבלנות למה שתגיד אחר הצהריים. מציע לך לדבר עם עיתונאי לפני שאתה מדבר.

בלעדי: הקול החדש ביהדות התורה - ח"כ אליקים שטארק. הוא מתייצב מול המצלמות ומצהיר באומץ שהוא בעד לימודי ליבה, מבטיח פומבית לסייע לחרדים שמתגייסים לצבא, ולא מתעלם מהדמוגרפיה החרדית. הוא נולד וגדל בבלגיה ומכיר היטב את שיטת החרדים בחו"ל שלומדים תורה, ליבה, ועובדים. ממליץ לצפות:

החשד להתערבות בבחירות: למרות חוו"ד המשטרה - צוותי החקירה המשותפים צפויים להיפגש שוב הערב | פרסום ראשון bit.ly/3XjNlOE @SenyorEli (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

הדרישה החדשה של משפחת נתניהו: להמשיך את העבודות במעונות הפרטיים גם אם רה"מ לא ימשיך בתפקידו | חשיפת חדשות 13 bit.ly/4zfZOQK @aviadglickman

Sober Analysis: 100,000 Followers, a Few Principles, and One Goal To my 100,000+ followers: Thank you for being part of this journey. I wanted to take this opportunity to share a few thoughts about my approach to analyzing the Middle East. I don't take your interest or your trust for granted. And this seems like a good opportunity to explain a few things about how I approach my work, what I believe, and what you can expect from me. First, I try to analyze developments as they are, not as I would like them to be. My goal is to be as objective as possible, stay close to the facts, and distinguish between what we know, what we assess, and what we simply cannot predict. I don't always get things right, and when the facts change, I'm willing to reconsider my conclusions. Being willing to admit mistakes is not a weakness. It is an essential part of serious analysis. Much of my professional career, particularly the past fifteen years, has been devoted to understanding Iran. It remains my main area of expertise. But over the years, I have also worked extensively on other Middle Eastern issues, which is why I occasionally write about them as well. I try to stay within the areas where my professional experience allows me to offer something meaningful. Let me also address something that comes up quite often. Despite what some people claim, I am not a regime apologist. I do not represent the IRGC, and I am certainly not on the Iranian Foreign Ministry's payroll. I spent many years of my professional life working to weaken the Iranian regime. I would welcome a genuine change in Iran's political system, particularly one that improves the lives of the Iranian people and contributes to regional stability. But wanting to see the Iranian regime weakened or changed does not mean believing that every military operation against it is strategically wise. I can hope for the fall of the Iranian regime while recognizing that a particular military strategy is unlikely to bring it about. Confusing what we want to happen with what is likely to happen is one of the most dangerous mistakes in strategic analysis. I have never believed that military force alone can resolve the Iranian challenge. In fact, I argued from the beginning that the latest war was a profound strategic mistake. In my assessment, despite the considerable military damage inflicted on Iran, it ultimately strengthened the regime's determination and left Israel facing a more complicated strategic reality. I know these arguments are not always popular. They have also brought their share of personal attacks. But I believe an analyst's responsibility is to say what the evidence suggests, even when the conclusions are uncomfortable, rather than tell people what they want to hear. My analysis is not intended to serve any government, political party, or ideological camp. I have no interest in defending a particular leader or promoting a political agenda. My responsibility is to the facts, to sound strategic judgment, and to the conclusions that follow from them, even when those conclusions challenge my own assumptions. I also believe that Israel's disproportionate, sometimes almost obsessive, focus on Iran has come at a considerable strategic cost. It has diverted attention from other challenges that are no less important to Israel's future, particularly the Palestinian issue. I have said this repeatedly: there is no sustainable path toward a more stable Middle East without addressing the Palestinian question. For Israel, finding a political way forward with the Palestinians is more important to its long-term future than the identity of whoever governs Tehran. That does not make me a pacifist. I believe military force is sometimes necessary, and I fully recognize the threats Israel faces. But force must serve a political strategy, not replace one. After three years of war, we should have learned that military achievements, however impressive, do not automatically translate into lasting security. We need to invest far more seriously in diplomacy, use military achievements to create political opportunities, and understand that not every problem in the Middle East can be solved through another military campaign. If you choose to follow this account, what I can promise is an effort to provide independent, evidence-based analysis of the region without sugarcoating reality. I am Israeli, and Israel's security matters deeply to me. But precisely because I care about my country's future, I have no difficulty criticizing Israeli policies when I believe they undermine its long-term security. Supporting Israel should never mean supporting every decision made by its government. I am also a strong believer in the US-Israel alliance. I am deeply concerned about the deterioration in that relationship. In my view, the long-term erosion of American support poses a greater strategic danger to Israel than Iran or any other individual regional threat. Israel must do everything it can to preserve this relationship, including making fundamental changes to its approach toward the Palestinians. The alliance cannot be taken for granted, and its future will depend not only on shared security interests but also on the political choices Israel makes. The same applies to Israel's peace treaties with Egypt and Jordan. These relationships are strategic assets of enormous importance. They must be protected, strengthened, and never treated as permanent achievements that require no further investment. More broadly, I believe Israel's integration into the Middle East is essential to its future. A secure Israel should not be a country that relies only on military superiority, but one that builds lasting relationships with its neighbors and becomes an accepted, constructive part of the region. Ultimately, I believe most of us want the same basic things: to wake up in the morning feeling safe, to give our children a better future, and to live normal, decent lives. I am not naive. There will be more crises, more threats, and probably more wars. But if we want to build something better, we cannot rely on military power alone. We need strategic thinking, political courage, diplomacy, and a willingness to question assumptions that no longer serve us. Thank you again to everyone who has joined me here. I appreciate the support, the criticism, and the conversations. My goal is not to tell you what you want to hear. It is to help us understand the Middle East as it is, because only then can we make better decisions about what comes next. #MiddleEast

פרסום ראשון הערב במהדורה: מנהיגי דגל התורה הרב לנדו והרב הירש אישרו רשמית להתחיל במו"מ עם אייזנקוט. מי שיופקד על השיחות עם החרדים - רונן אביאני. בנוסף - נתניהו מפעיל לחצים כבדים כדי לשוחח בטלפון עם הרב לנדו והירש - הוא סורב.

זוהי אזעקת אמת: ישראל הפכה למותג רעיל בארה"ב, והיא חייבת ממשלה חדשה שתציג תוכנית אסטרטגית שמובילה להסכמים עם שכנותיה, תעצור את ההשתוללות של המתנחלים האלימים בשטחים - ותחזור לתמיכה דו-מפלגתית כיעד מדיני bit.ly/4kATqQs @usegal

תביעת הדיבה של הצל, יואב אליאסי, נגדי, נדחתה ונפסקו נגדו הוצאות של 25 אלף שקלים. הצל תבע על טור דעה בו אמרתי שהוא זרוע תעמולתית חיצונית של בן גביר והבעתי דעה שמדובר במנגנון של יד רוחצת יד, במסגרתו הוא זכה לתעודת הערכה מהמשטרה ותפקיד משמעותי בכיתות הכוננות. השופט דוד יצחק קבע שאכן הוכחנו שהקביעה שהוא זרוע תעמולתית היא אמת ושהביטוי 'יד רוחצת יד', בהקשר בו נאמר הוא דעה שמותרת בפרסום. תודה לעורכי הדין שייצגו בכישרון רב אותי ואת "רשת": דורון קול ויסמין פפרמן.

תיקים בכירים ליהדות התורה, הקפאת מעצרי עריקים וגיוס לערבים: הדיל הדרמטי שנרקם בין ליברמן לחרדים |חשיפת חדשות 13 bit.ly/4AaKpSA @yoeli_brim

שלושה נתונים שאנחנו הישראלים חייבים להכיר לגבי הבחירות בארצות-הברית: 1. המועמדים הדמוקרטים המצליחים ביותר, אלה ש"הפכו" מדינות רפובליקאיות, אלה שהיכו בתדהמה את הסקרים, אלה שאחראים ל"רוב המפלצתי" של הדמוקרטים בקונגרס, הם המועמדים המתונים יותר של המפלגה. התקשורת הישראלית עוסקת המון בעבדול א-סייד, המועמד הקיצוני שניצח במישיגן, אבל בין כל הדמוקרטים שניצחו בסנאט, הוא הביא את המספרים הכי חלשים. מישיגן היא מדינה מתנדנדת קלאסית, הוא ניצח שם בפער של 7%. לשם השוואה, בטקסס, המועמד הדמוקרטי ג'יימס טלאריקו ניצח בפער של 12% (!), אירוע שהוא באמת רעידת אדמה פוליטית. בג'ורג'יה, הסנאטור היהודי ג'ון אוסוף, ניצח בפער של 18%, הישג בלתי-נתפס. אוסוף נבחר לראשונה לסנאט ב-2020 עם ניצחון דחוק של אחוז אחד בלבד. אפילו בקנזס, מדינה סופר-שמרנית, המועמד הדמוקרטי אדם המילטון, ניצח בפער של 5%... ניצחון דמוקרטי ראשון לסנאט שם מאז המאה ה-19 (!) הניצחונות המרשימים מאד של המועמדים הללו, צובעים באור חיוור את הניצחון של א-סייד. מישיגן זו מדינה שהדמוקרטים היו צריכים לנצח בפער דו-ספרתי לפי הנתונים של אתמול. ובאמת, המועמדת הדמוקרטית למושלת מישיגן, ג'וסלין בנסון, ניצחה בפער של 11%... אבל היו יותר מ-100 אלף דמוקרטים שהצביעו עבורה ולא הצביעו עבור א-סייד. 2. בגלל גודלו החריג של הניצחון הדמוקרטי, האגף הקיצוני במפלגה הולך להיות הרבה פחות משפיע בקונגרס הקרוב. לדמוקרטים יהיו 56 סנאטורים ו-250 חברי קונגרס, וזה נותן הרבה מרחב תימרון למנהיגי המפלגה. בואו נדמיין רגע לילה אחר של הדמוקרטים, לילה של ניצחון דחוק, שמסתיים עם 51 או 52 סנאטורים, כולל א-סייד. במצב כזה, "כל ממזר מלך", אי-אפשר לקדם אף חוק בלי התמיכה של א-סייד, והסיכויים של צ'אק שומר הציוני הגאה להיבחר למנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, שואפים לאפס. בואו נדמיין רגע שבמקום 250 חברי קונגרס, היו לדמוקרטים רק 225, מתוכם 10-15 שמתנגדים לכל סוג של סיוע לישראל כולל כיפת ברזל. במצב כזה, שוב, אי-אפשר לעשות כלום בלי האגף הכי קיצוני של המפלגה, שיכול לקחת את כולם בני-ערובה לטובת אג'נדה אנטי-ישראלית. אבל זה לא המצב. ג'פריס, מנהיג הדמוקרטים בקונגרס, לא צריך את הרדיקלים כדי לשלוט בסדר היום, כי יש לו 250 אצבעות. זה רוב עצום. אי-אפשר לסחוט אותו. וחשוב לזכור, זה בן-אדם שביקר בישראל פעמים רבות בקריירה שלו, מכיר אישית את הצמרת הישראלית (תיכף נדבר על נתניהו והחובה הדחופה להעיף אותו), ואמנם יש לו ביקורת קשה על ישראל בנושאים מסוימים, אבל הוא ממש לא נגדנו. 3. וכאן מגיע החלק הכי חשוב: בהתנהלות מדינית חכמה, ישראל יכולה למצוא שותפים בקונגרס הדמוקרטי החדש, וגם בקרב מושלי המדינות הדמוקרטים ששולטים כיום ברוב המדינות בארצות-הברית. נציין בהקשר הזה את ידיד ישראל ג'וש שפירו, המושל היהודי של המדינה הכי חשובה בפוליטיקה האמריקאית, פנסילבניה, שנבחר מחדש ברוב עצום של 22% (!). אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד קדנציה של בנימין נתניהו. האיש הזה שרף את כל הגשרים לדמוקרטים המתונים. ג'פריס, שומר, שפירו, האנשים בפוליטיקה האמריקאית *שאוהבים את מדינת ישראל*, לא יכולים לשמוע את השם שלו, לא יכולים לראות את הפרצוף שלו, ואם הוא סמל השלטון של מדינת ישראל, אז אנחנו הולכים לאבד אותם. נקודה. הערה לסיום: החלפת נתניהו לא תפתור את כל הבעיות שלנו באמריקה. מי שחושב ככה, טועה בגדול. אבל השארת נתניהו זה מתכון לאסון מדיני שיהיו לו השלכות מסוכנות על ביטחון ישראל. נתניהו שרוף לא רק בצד הדמוקרטי, אלא גם אצל הרפובליקאים - סגן הנשיא מאשים אותו ישירות בהפסד שלהם בבחירות. ישראל חייבת קודם כל לצמצם את הסכנה המיידית שנובעת מהזיהוי המוחלט שלה עם המותג הרעיל והשרוף נתניהו. אחרי זה, תהיה עוד המון, המון עבודה. אבל כל עוד הוא בשלטון, אי-אפשר אפילו להתחיל לתקן את הנזקים.